זהו. חזרנו לארץ ושניה לפני שאני שוכחת שבכלל נסענו, כמה מחשבות על ישראלים וחו"ל.
אז קודם כל, שמתי לב כבר מזמן שישראלים מתחלקים לשלוש קבוצות - אלה שלא יכולים לסבול לחיות בארץ (נשמע הגיוני. נראה שיש להם את כל הסיבות הטובות), אלה שחיים בארץ ונהנים וצריכים לנסוע מידי פעם לחו"ל (גם הגיוני) ואלה שלא יכולים לסבול להיות בחו"ל.
אני נכנסת בקבוצה השלישית.
עם הזמן זה השתפר. אני כבר לא סובלת, לפעמים אני ממש נהנית ובעיקר מרגישה שאני לומדת הרבה. אבל זה בטח שלא הבילוי החביב עלי.
קודם כל אני לא אוהבת שהם לא מדברים עברית. הם - כל שאר העמים. אני חושבת שזה ממש בעייתי. למרות שהאנגלית שלי לא רעה, זה אף פעם לא אותו הדבר. ובכלל לא כולם מדברים אנגלית, ואני שונאת את איך שהאנגלית השתלטה על העולם ונחשבת לשפה החשובה ביותר.
וחוץ מזה - זה נראה שיש דרך שבה יהודים אמורים להתנהג. להיות שקטים, לא להראות יותר מידי, לא לבלוט, לפחד.
כשישראלים נמצאים בחו"ל הם לא מבינים את כל זה (מה, אנחנו יהודים בכלל?) ואנחנו לא מבינים את הדרך שבה מתיחסים אלינו. (ואל תשאלו איך הם יודעים שאנחנו יהודים. הם יודעים) והדרך שלנו להיות בחו"ל - להיות רעשנים, שלא אכפת לנו מה אומרים עלינו, ההתחברות של ישראלים אחד לשני - הם כולם תוצאה של איך שמתיחסים אלינו ולא משהו שטבוע בנו.
אם מישהו יתווכח איתי ויגיד שאני טועה, אני אפילו לא אנסה לענות, כי אין לי מושג למה אני חושבת ככה ומאיפה באות הרגשות האלה,
מה שאני יודעת הוא שכבר בתור לעליה למטוס (למזלנו טסנו עם אל על) הרגשתי בבית. הרגשתי שאני יכולה לנשום. שאני מבינה את הדרך שבה אנשים מתנהגים, ושאני גאה ברעש שאנחנו עושים ובחוסר ההסכמה שלנו להתאים את עצמנו לעולם.
וחייבים לזכור שהעולם - לפחות העולם המערבי והשליט בכל כך הרבה מובנים - הוא עולם נוצרי.
אף פעם לא היה חשוב לי "להיות יהודיה". אני אפילו לא מבינה מה זה אומר. ובטח שלא חשוב לי שידעו שאני יהודיה, אבל כשהיינו בלונדון בכריסמס וטבעיות ברכו אותי ב"מארי כריסמס" (חג מולד שמח) חרה לי שמניחים שאני נוצריה. כי זה אני לא (אולי כמו שמפריע לי שמניחים שאני סטרייטית).
אולי הרשומה הזאת מבולבלת, אולי היא אפילו מעצבנת אתכם קצת. אבל אולי היא פשוט מעוררת מחשבה.
חזרנו בערב יום העצמאות וזה היה יום העצמאות הראשון שהייתי גאה ושמחה להיות ישראלית. נכון שיש כאן הרבה מה לעשות כדי שיהיה באמת טוב, אבל כנראה זה נכון בכל המדינות. והבעיות במדינות האחרות לא מונעות מאנשים להרגיש גאווה במדינה שלהם. קניתי לי "תיק ברזיל" - תיק עם דוגמא של הדגל הברזילאי. כדי להזכיר לעצמי שיש מדינות אחרות שמצליחות להיות לגמרי גיאות בלאום שלהם ובמדינה שלהם גם אם היא מדינה מאד בעייתית.
אז קודם כל, שמתי לב כבר מזמן שישראלים מתחלקים לשלוש קבוצות - אלה שלא יכולים לסבול לחיות בארץ (נשמע הגיוני. נראה שיש להם את כל הסיבות הטובות), אלה שחיים בארץ ונהנים וצריכים לנסוע מידי פעם לחו"ל (גם הגיוני) ואלה שלא יכולים לסבול להיות בחו"ל.
אני נכנסת בקבוצה השלישית.
עם הזמן זה השתפר. אני כבר לא סובלת, לפעמים אני ממש נהנית ובעיקר מרגישה שאני לומדת הרבה. אבל זה בטח שלא הבילוי החביב עלי.
קודם כל אני לא אוהבת שהם לא מדברים עברית. הם - כל שאר העמים. אני חושבת שזה ממש בעייתי. למרות שהאנגלית שלי לא רעה, זה אף פעם לא אותו הדבר. ובכלל לא כולם מדברים אנגלית, ואני שונאת את איך שהאנגלית השתלטה על העולם ונחשבת לשפה החשובה ביותר.
וחוץ מזה - זה נראה שיש דרך שבה יהודים אמורים להתנהג. להיות שקטים, לא להראות יותר מידי, לא לבלוט, לפחד.
כשישראלים נמצאים בחו"ל הם לא מבינים את כל זה (מה, אנחנו יהודים בכלל?) ואנחנו לא מבינים את הדרך שבה מתיחסים אלינו. (ואל תשאלו איך הם יודעים שאנחנו יהודים. הם יודעים) והדרך שלנו להיות בחו"ל - להיות רעשנים, שלא אכפת לנו מה אומרים עלינו, ההתחברות של ישראלים אחד לשני - הם כולם תוצאה של איך שמתיחסים אלינו ולא משהו שטבוע בנו.
אם מישהו יתווכח איתי ויגיד שאני טועה, אני אפילו לא אנסה לענות, כי אין לי מושג למה אני חושבת ככה ומאיפה באות הרגשות האלה,
מה שאני יודעת הוא שכבר בתור לעליה למטוס (למזלנו טסנו עם אל על) הרגשתי בבית. הרגשתי שאני יכולה לנשום. שאני מבינה את הדרך שבה אנשים מתנהגים, ושאני גאה ברעש שאנחנו עושים ובחוסר ההסכמה שלנו להתאים את עצמנו לעולם.
וחייבים לזכור שהעולם - לפחות העולם המערבי והשליט בכל כך הרבה מובנים - הוא עולם נוצרי.
אף פעם לא היה חשוב לי "להיות יהודיה". אני אפילו לא מבינה מה זה אומר. ובטח שלא חשוב לי שידעו שאני יהודיה, אבל כשהיינו בלונדון בכריסמס וטבעיות ברכו אותי ב"מארי כריסמס" (חג מולד שמח) חרה לי שמניחים שאני נוצריה. כי זה אני לא (אולי כמו שמפריע לי שמניחים שאני סטרייטית).
אולי הרשומה הזאת מבולבלת, אולי היא אפילו מעצבנת אתכם קצת. אבל אולי היא פשוט מעוררת מחשבה.
חזרנו בערב יום העצמאות וזה היה יום העצמאות הראשון שהייתי גאה ושמחה להיות ישראלית. נכון שיש כאן הרבה מה לעשות כדי שיהיה באמת טוב, אבל כנראה זה נכון בכל המדינות. והבעיות במדינות האחרות לא מונעות מאנשים להרגיש גאווה במדינה שלהם. קניתי לי "תיק ברזיל" - תיק עם דוגמא של הדגל הברזילאי. כדי להזכיר לעצמי שיש מדינות אחרות שמצליחות להיות לגמרי גיאות בלאום שלהם ובמדינה שלהם גם אם היא מדינה מאד בעייתית.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה