הרהורים חדשים על נקיון

לפני זמן לא רב כתבתי משהו על "נקיון בשרות הדיכוי" (אפשר לקרוא את זה כאן).
מה שכתבתי (בקיצור) הוא שהיומיומיות והסיזיפיות של הנקיון גורמים לנו ליאוש, ומלמדים אותנו כנשים שאין משמעות אמיתית למה שאנחנו עושות.
כאן בברזיל יש לנו עוזרת. כל יום היא מגיעה בעשר בבוקר לשעתיים. כל יום היא שוטפת את הרצפה, מנקה את השירותים, שוטפת כלים, מסדרת. זה גורם לי לסדר ולנקות יותר מכל דבר אחר (כדי שהיא לא תצטרך לנקות אחרינו) אבל זה גם גורם לי להרהורים בנושא הנקיון ועל איך זה לחיות בלי שאצטרך לנקות בכלל.
שמתי לב שאני שוטפת כלים לא רק כי אני חייבת, או כי אין מה לעשות, אלא כי אחרת חסרה לי העבודה.
אתם מכירות את ההרגשה שכשיש מצב רוח רע אז שוטפים את הבית?
זה לא בהכרח כי בית נקי גורם לנו להרגיש טוב כמו שלעבוד עושה לנו את זה.
יש משהו בעבודה פיסית, בתוך הבית או מחוצה לו, שנותן לנו תחושה של משמעות וגם מי שהוא לא פועל בשביל פרנסה צריך את זה. וככה העבודה שאנחנו עושים בבתים שלנו (או בגינות) נותנת לנו משהו מהרווח של להיות פועל. (רווח שהוא מאד לא גלוי בחברה שלנו). אנשים שיש להם בבית עזרה במידה כזאת שהם לא צריכים לעבוד בבית בכלל (מנקה, מבשלת, גנן) מפסידים את הזכות הזאת, ומשהו שמאד חשוב בעיני לקיום בריא חסר להם.
זה גורם לי להסתכל בפעם הראשונה בחיי על מטלות הבית לא רק כעל דיכוי אלא גם כזכות של עבודה.
בעצם אנחנו מנקות לא כי הבית צריך להיות נקי אלא כי אנחנו צריכות לעבוד. ולגבי מי שכן עובדת כפועלת מחוץ לבית - אולי העבודה הזאת בשביל עצמנו היא הזכות.
ועוד משהו - אתמול במקרה הייתי בכניסה לבניין כשכל המנקות יצאו הביתה. המנקה "שלנו" - נג'י, נראתה כל כך שמחה. בכלל, תמיד היא נראית מאד שמחה ביחס לכמה שלי לא נעים שהיא עובדת "בשבילי". וזה גרם לי לחשוב על זה שאין רע בלהיות פועל. בלנקות, בלהיות בנאי, וכו' (אני אהבתי את התקופות שעבדתי ככה). מה שרע זה המשכורת שהאנשים האלה מקבלים. אם נג'י היתה מרוויחה כפול שלוש ממה שהיא כנראה מרוויחה, אם היה לה מספיק לחיות ברווחה, אז היא היתה יכולה אולי לשמוח בעבודה שלה באמת.