אחים

הפעם זאת לא ממש המלצה על סרט, כי אני לא באמת חושבת שהוא כל כך מוצלח,
במקום זאת אחרוקג ממנהגי ואכתוב עליו כמה מילים. ככה שאם עוד לא ראיתם אותו ואתם מתכוונים לראות,
אולי עדיף שתחכו לאחרי (למרות שאגלה פחות ממה שהטריילר מגלה)

הסרט מנסה לפשט כמה סיטאוציות לגמרי לא פשוטות. גם של שכול, גם של שבי וגם של חזרה מקרב
אבל מה שאני רוצה להגיד בעיקר הוא כמה שהסרט הזה לא היה יכול להעשות בידי ישראלים.
אולי זה אומר שיש הבדל גדול בין חיילים ישראלים ונשות חיילים ישראלים, או שאולי הסרט מראה מצב שלא
יכול באמת לקרות (או שהוא מאד נדיר) וישראלים מכירים חיילים מספיק כדי שלא יעשו את הטעות הזאת.
אני מדברת על כמה דברים - אחד הוא שאפשר לראות על החייל שהוא עבר טראומה. רואים את זה במבט המטורף שלו, הוא מתנהג לגמרי אחרת מאיך שהוא היה לפני והוא מתפרץ על המשפחה שלו. לא שזה לא יכול לקרות, אבל רוב הגברים חוזרים ומתנהגים לפחות כלפי חוץ אותו הדבר. אולי זה נכון יותר לגבי ישראלים שמגיל אפס מכינים אותם לכך.
רוב הגברים מכניסים את החוויות קרב שלהם לקופסא כל כך קטנה ומרוכזת שהם מצליחים לדחוף אותה עמוק עמוק, ולא שלא רואים הבדלים אבל הם לא כל כך ברורים כמו בסרט.
הדבר השני שהוא עוד יותר בולט הוא שאשתו של הגיבור אומרת לו - אם לא תספר לי מה קרה אני עוזבת, ואז הוא מספר.
שני דברים שנראו לי שלא היו יכולים לקרות אצלנו - התפקיד של הנשים הוא כל כך ברור להיות התומכת, השותקת. בטח שלא מאיימת לעזוב וגם הגבר צריך הרבה יותר מזה כדי לספר.

יכול להיות שאני כאן מאד מאד כוללנית, ומפשטת בעצמי מצבים שהם לגמרי לא פשוטים.
שוב אני מנצלת את הפלטפורמה הזאת בדרכים לא כשרות...
בכל מקרה, ראיתי את הסרט בברזיל, שוב לבדי ויצאתי בוכה. לפעמים צריכים להיות רחוקים ולראות סרטים שלא ישראלים היו יכולים לעשות כדי לבכות על עצמנו.
סלאם עליכום.