מי אמר שטלויזיה זה רע/הסדרות של חיי

קודם כל ריצ'רץ'



לא פלא שקראתי לילדה שלי נעמה. שימו לב שצילמו את זה בעכו

אח"כ דגרסי
אין ספק שספייק היתה הכי מגניבה. פרק מכונן.




תיכון הלבבות השבורים - כל יום בחמש וחצי אני אמא שלי ואחותי היינו מתישבות לראות (כל יום? באמת? אולי לא)
עם הזוגות הכי מעולים כמו אניטה ודרזניק, וקון וקטרינה. שום דבר לא הלך חלק בשבילם.




ראיתי לדעתי את כל העונות את כל הפרקים. יש שם אנשים שאם הייתי פוגשת אותם ברחוב הייתי בטוחה שהיו איתי בבית ספר. והסתכלתי עכשיו, זה נדמה שראיתי את זה רק אתמול (ובכל זאת עברו איזה עשרים שנה פחות או יותר).

בין לבין היה מתישהו את FAME, או כמו שאומרים בעברית תהילה.



אני מקווה שיש את כל הסדרות האלה בDVD כי אני חייבת אותן בשביל הילדות שלי כי אני לא יכולה לדמיין לגדול בלעדיהן. להסתכל עליהן עכשיו זה כמו לדפדף בספר מחזור. חשבתם על זה פעם? כמה הרבה ממי שאנחנו קשור לסדרות האלה. לכל הילדים האלה שהיו חברים שלנו, ולכל המציאויות האלה שהיו הרחבה של החיים שלנו הפרטיים. מי אמר שטלוזיה זה רע?